יום שבת, 5 באפריל 2008

"כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה,
וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם"

נגעי הבית העסיקו את פרשני המקרא החל מחז"ל שתהו על מוזרות התופעה. גם רש"י בוחר פירוש מדרשי ורואה בנגעי הבית ברכה מסוימת וכך לשונו:
"ונתתי נגע צרעת - בשורה היא להם שהנגעים באים עליהם, לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב בקירות בתיהם כל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר, ועל ידי הנגע נותץ הבית ומוצאן."
החזקוני מביא את דברי התוספות שרואים את נגעי הבתים כסימן לכך שבבתים אלו עבדו עבודה זרה כדי שיוכלו לדעת אֵלו מקומות לאבֵּד.
הפירוש הרדיקלי ביותר מופיע במסכת סנהדרין (עא, ע"א) בסוגיה המתייחסת למצוות הכתובות בתורה שאין להן משמעות "הלכה למעשה" אלא הן בבחינת "דרוש וקבל שכר" וכך נאמר בסוגיה זו לגבי הבית המנוגע:
"בית המנוגע לא היה ולא עתיד להיות - ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר."
אמנם, הגמרא מביאה גם פירושים אחרים ועדות רחוקה על קיומם של בתים מנוגעים, אך בעל הסוגיה נותן מקום נרחב לגישת הטוענים שבן סורר ומורה, עיר הנידחת ובית המנוגע "לא היו ולא עתידים להיות" ונכתבו בתורה רק כדי "לדרוש ולקבל שכר".
מה, אם כן, ניתן לדרוש בסוגיה זו?
אנו מוצאים שתי גישות מנוגדות לכאורה בעניין אפשרות קיומם של בתים מנוגעים בירושלים:
הגמרא במסכת יומא (יב, ע"א) גורסת שירושלים - ומקום המקדש בוודאי - אינה מיטמאה בנגעים, מכיוון שהיא אינה נכללת במושג "אחוזתכם", בהתאם לגישה ש"ירושלים לא נתחלקה לשבטים"
לעומת זאת, דורש הדרשן במדרש ויקרא רבה:
"ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם" - זה בית המקדש, שנאמר: "הנני מחלל את מקדשי גאון עֻזכם" (ויקרא רבה יז, ז)
ניתן כמובן ליישב את הסתירה בין שני המקורות בכך שהמאמר במסכת יומא הוא הלכתי לעומת המאמר במדרש האגדה שמביע רעיון. המדרש אף ממשיך במטפורה בה התחיל:
"ובא אשר לו הבית - זה הקב"ה, שנאמר (חגי א) 'יען ביתי אשר הוא חרב',
'והגיד לכהן' - זה ירמיה, שנאמר (ירמיה א) 'מן הכהנים אשר בענתות'.
'כנגע נראה לי בבית' - זו טינופת עבודה זרה ויש אומרים: זה צלמו של מנשה ...(שם, שם)
נראה לי, אבל, שניתן לקרוא גם את המדרש וגם את המאמר התלמודי בדרך אחרת, מכיוון שבכל מקרה אין להלכה הזו כל יישום מעשי וגם ההלכה ניתנת להידרש במישור הרעיוני
הרש"ר הירש, בפירושו על הפסוק בויקרא מרחיב את הדיבור על כך שהנגעים נוהגים רק בארץ ישראל מחד גיסא אך, מאידך גיסא, רק "בארץ אחוזתכם", כלומר בית עם בעלות פרטית ידועה ולכן ברמה האידיאלית, ירושלים והמקדש "אינם מיטמאים בנגעים".
הנגע הוא אם כן נגע חברתי המתחבר להשלכותיה של הרכושנות היכולה לנבוע מבעלות פרטית.
יש, אם כן, סתירה מהותית בין קדושה לבעלות, ה"קודש" הוא נבדל ואיננו יכול להיכלל באף קטגוריה של בעלות נדל"נית או ריבונות.
הנגעים עלולים לפגוע גם ב"בבית המקדש", כאשר היחס אל המקדש הוא יחס רכושני ויחס רכושני בהכרח מביא לחילול הקודש. התיקון הוא בפינוי הבית, בהסגרתו, בהוצאת האבנים הנגועות (עבודה זרה), בהשלכתן אל מקום טמא ובהחלפת האבנים הנגועות באבנים אחרות.
אין צורך, דומני, להרבות בדברים, כדי להבין את משמעות הדברים לימינו; הקמת מדינת ישראל מציבה בפנינו אתגרים רבים וחשובים. יש ביכולתנו, אם נרצה בכך, לבנות בלבבנו ובחברתנו מקום למקדש, בו חיינו יהיו מקודשים והחברה תהיה בנויה על בסיס מוצק של אבני צדק; אין צורך לשם כך באבנים קונקרטיות אלא בבניית חברה השואפת לשלום, הדואגת לגר, ליתום ולאלמנה. יתכן שלצורך כך, יהיה צורך להחליף אבנים נגועות באבנים אחרות, אך כדי לשמור על קיום הבית, מצווה עלינו לדרוש את הלכות נגעי הבית ולמצוא את הדרך ליישמן.

4 תגובות:

Chanie and Aytan אמר/ה...

קודם כל יישר כח - הבאת כאן מקורות שאף פעם לא ראיתי - במיוחד על המקדש. לבגי התוכן של הדבר תורה שלך - אנימסכים שאם המקדש הוא ללא בעלים (לא נתחלקה) אז היא מתנגדת לרכשנות. היית יכול גם להדגיש שבמדרש זה ה' שהוא בעל הבית ולא אנחנו ואנחנו דווקא הנגע (או לפחות הכנסנו אותו) ולכן מסלקים אותנו. מה שמחליפים אם כן זה האנשים ולא הבית. ביחס למקדש אני בד"כ לא חושב על בעיה של רכשנות אלא של יחס לא נכון. האנשים ראו במקדש כתרופה או מסכה לכל המחלות בחברה בקריאתם "היכל ה' היכל ה'" הם אמרו שלא משנה מה נעשה המקדש יציל אותנו. אם כן אז אולי אשפר לקחת את עניים המקדש לכיוון קצת שונה. הצרעת מופיע במקדש כדי לסמל לנו צריכים באמת להוציא את הבנים כדי להגיע את בעיות המהותיות יותר. המקדש נגוע כי אני רואים בו מכסה אבל אף הוא "נדבק" מהמחלות בארץ, ולכן אף הוא דורש החלפה.
לא נראה לי שיש מחלוקת של ממש בינינו אלא מהי "הבעיה" במקדש.
אני הייתי לוקח אם כן את דברך עוד יותר רחוק ולומר שהשאיפה למקדש לפעמים מקלקלת את הצדק בחברה. אנשים משקיעים בביינת בניין ולא ביסודותיה. בגדול אילו היו יסודות ראויות נדמה שהסמל של בניין הוא חשוב למרכז את העם, אבל בלי יסודות אינני רואה צורך בבנייתה.
אם כל זה, לקפוץ ישר לזירה הפוליטית אינני בטוח שהפתרון הוא להפקיר את אחיזתנו בהר הבית לידי הפליסטינאים - בזה יש גם שאלות של היסטוריה, סמל לאומי (ולא רק רוחני) ואפילו זכות קיומנו פה. בזירה הבינלאומית מול הטענות של המוסלמים שאין לנו שום נגיעה היסטורית להר הבית...סליחה שאני קפצתי לכאן אבל אני יודע שבאופן מסוים זה מסתתר פה ובינתיים נראה לי שרק שנינו מגיבים כאן - אז אולי זאת הזדמנות להביע את דעתי...

איתן

הגיגים פנחסיים אמר/ה...

שלום איתן,
תודה על תגובתך. אני מסכים אתך לגבי הצורךלבנות את היסודות ולגבי העובדה שהמקדש כשלעצמו אינו מהווה פיתרון אולטמטיבי למצבו הרוחני של העם. אני בוודאי מסכים שללא חברה מתוקנת, אין משמעות למקדש שהוא מקום פולחן בלבד ו"כבר אמרו את זה קודם"; גם נביאי ישראל וגם חז"ל מתייחסים לזה במקומות רבים.
מגמתי לא היתה להצביע על פיתרון פוליטי ספציפי - אין ספק שפיתרון הסכסוך יצטרך לקחת בחשבון את הרגישויות והזיקות של כל הצדדים הנוגעים בדבר וקיימים ניירות עבודה המנסים להתמודד עם המורכבות של הסוגיה. רציתי בעיקר לנתק את הקשר בין הרוחני לבין הפוליטי ולהפריד בין ריבונות-בעלות לבין קדושה, מכיוון שפתרון הסכסוך והשכנת שלום באזור תלויים ביכולתם של שני הצדדים להתייחס באופן ריאלי למציאות, תוך כדי התחשבות בשאיפות הדתיות והלאומיות, אבל גם תוך נכונות להתפשר. שמעתי באופן אישי מהראשון לציוןהרב בקשי-דורון שאסור להפוך את הסכסוך למלחמת דת, אחרת אין לדבר פיתרון.
פנחס

Naty אמר/ה...

אני מסכים עם רוח הדברים; אכן כשם שמוציאים את האבנים של הבית הנגוע ומחליפים אותן בחדשות, כך אנו יכולים לשנות אצלנו, כחברה, את הרגלינו או תפיסותינו ה"נגועות" ולהחליפם בכאלו מתוקנים ובכך לייצב ולטהר את הבית. יחד עם זאת, הקשר הרעיוני בין דרש זה לבין הטקסט המקראי הולך ומתרופף, לדעתי, ככל שממשיכים לקרוא. ההקבלה בין הלכות "נגע הבית" לבין תיקון הערכים האנושיים, נהיית בעייתית יותר אחרי שחזר הנגע לאבני הבית בפעם השניה, ויש צורך בטיהור יותר יסודי כנראה. הפעם, לוקח הכהן שתי צפורים, עץ, ושתי תולעים – ומקיים טקס הכולל שחיטת הציפור האחת, שימוש בדמה (אחרי טבילות של המרכיבים הנוספים בתוכו) לטיהור הקירות, וכיוצ"ב.
בראש ובראשונה, מתואר כאן טקס פולחני וארצי לחלוטין, שקשה מאוד להקביל אותו (בהיותו פולחני וארצי) לתפיסה כ"כ רוחנית ומטאפורית של תיקון ערכים ויסודות עליהם מושתתת החברה. יתר על כן – אפילו אם ננסה, המוטיבים העומדים לרשותנו הם שחיטה, שפיכת (שפיכות?) דם, ותולעים – שבדר"כ לא מייצגות מוטיב מתקן. נקודת האור היחידה היא אולי הציפור השניה, שמזלה מותיר אותה בחיים (אחרי טבילה לא כ"כ סימפטית אמנם) על מנת לעוף אל מחוץ לעיר.
טקס זה גם מזכיר לי תפיסה אותה מתאר איתן בתגובתו, לפיה דברים אחרים מכפרים על חטאינו בשבילינו – בית המקדש הפולחני, או במקרה זה – כמה בעלי חיים (ועץ).
ובכל זאת, ברוח הגמרא שטוענת כי דברים אלו "לא היו ולא עתידים להיות", ועלינו "לדרוש ולקבל שכר" – אולי יש כאן עצה לבבית מאוד, להצליח לפתור את הבעיות שלנו בעצמנו (החלפת האבנים), כדי שלא להגיע למצב בו מישהו או משהו אחר (בית המקדש הפולחני? בעלי חיים? מלחמות?) יביאו את בעיותינו לפתרון, בדרכים הרבה פחות סימפטיות. אני מאמין כי אנחנו מסוגלים לכך, אם רק נלמד אכן לוותר על הרכשנות, לטובת ערכים חשובים כמו סובלנות, פלורליזם ואמון הדדי.

הגיגים פנחסיים אמר/ה...

שלום נתי,
תודה על תגובתך.
דומני שאם מאמצים את הגישה של "דרוש וקבל שכר", מטבע הדברים מתרחקים מהאלמנטים הקונרטיים המתוארים בפרשה לפי פשוטם, כי הרי כל האלמנטים לטיהור הם מטאפוריים. מאז חורבן הבית והמהפכה שחולל רבי יוחנן בן זכאי, הפכה התורה לתרבות של דיבור ושל סמלים. גם המצוות הנהוגות עדיין הלכה למעשה מסמלות משמעויות מעבר לקונקרטי; לגבי הצד הפולחני שהיה נהוג במקדש או שלדברי חז"ל, לא היה נהוג אף פעם ("לא היה ולא עתיד להיות"), ברור שהתיאור ה"קונקרטי" הוא מטאפורי. גם האבנים, גם הציפורים וכל האלמנטים שבתהליך הטהרה הם סמלים בלבד, לפי תפיסה זו.
פנחס